5:00 בבוקר, חוף הנכים בהרצליה. אני עומדת על קו החוף מחכה להזנקה של מקצה השחייה שלי בטריאתלון נשים.

לידי על קו החוף, עומדות 120 נשים, כולן נראות מאד מקצועיות, מצוידות באביזרים הנכונים, ואני, רק לפני חודשיים למדתי חתירה, התאמנתי בעיקר בבריכה.

אני עומדת שם נרגשת, רועדת, חוששת, ובעיקר ממתינה.

השריקה המיוחלת מפלחת את האוויר. 120 נשים רצות, שועטות, דוחפות, בועטות ומנסות לפלס את דרכן. אני מנסה למצוא את מקומי ולשחות חתירה, אך ללא הצלחה.

תחושת חסרת אונים משתלטת עלי. אני לא מוצאת את מקומי, מתחילה לשתות מים, מאבדת אוויר, ובעיקר מרגישה חנוקה. 

לרגע אני מחליטה לעצור כדי להבין מה נכון לעשות. לא מבינה מה חשבתי לעצמי כשלקחתי על עצמי את האתגר הזה, ולמה דווקא טריאתלון? 

הקול הפנימי שצועק בתוכי מתעקש שאוותר, אך ממעמקים בוקע הקול החלשלוש שדורש ממני: "אל תוותרי"!

 אם לא מסתדר לך לשחות חתירה, תעברי לשחיית חזה – למוכר ולבטוח, הרי כל מה שרצית זה לצלוח את הטריאתלון". 

שם אני מבינה, שבדיוק ככה אני מרגישה במקום העבודה.

אני עובדת באותו תפקיד 5 שנים, מרגישה שחוקה, ללא אופק קידום. מנהלת המחלקה שלי מקצצת לי את הכנפיים, מזלזלת וממעיטה בערכי באופן מופגן לפני שאר העובדים, "גונבת" את הקרדיט על העבודה שלי, מבקרת אותי על כל צעד שאני עושה, ואם לא די, אינה יודעת לומר מילה טובה. 

 הבקרים הופכים קשים. אין לי שום סיבה טובה לקום בבוקר לעבודה, אבל ערך האחריות מצליח למניע אותי, גורם לי להמשיך בעבודתי. 

אני מרירה, חמוצה, ומאד לא נעימה לסביבה, ללקוחות, לעובדות שלי, ובעיקר כועסת על כולם ומתה מפחד לעשות שינוי.

ב- 8 שנים שאני עובדת בארגון, המנכ"ל מתחלף לפי גחמת הבעלים.

אין חזון ברור שמניע את הארגון קדימה. ההנהלה הבכירה מרכלת על המנכ"ל ואינה מאמינה בו. התרבות הארגונית עומדת בסטירה מוחלטת לערכים שאני מאמינה בהם. התחושה הרווחת, שלא ניתן לסמוך על ההנהלה שתדע לכוון את הארגון. כל אחד מהעובדים פועל לפי ראות עיניו.

היחידה שבכל זאת ניסתה ליצור מחוברות , והייתה שם עבור העובדים היא HR  שניסתה ליצור שינוי. אך כשאת לבד במערכה, אין לך שום אפשרות ליצור את השינוי המיוחל.

מהר מאד היא מבינה שזה לא ה"תן ביס", סדנת שוקולד, יום גיבוש, או הכלב במשרד שיחברו את העובדים לארגון. 

פרופ' דן אריאלי מוכיח במחקריו שבונוסים ותגמול כספי, אינם יוצרים mployee ngagementE

כל הפרסים גורמים לתחושת שמחה ושביעות רצון רגעית. עם תום הפעילות, הם מתפוגגים ונעלמים, והם לא מצליחים להחזיק מעמד לאורך זמן, היות שהם

אינם יוצרים מיקוד שליטה פנימי. 

כשהאטרקציה מסתיימת, העובד יכול חוזר לכל אותם ההרגלים ה"טובים" וה"ישנים" שהוא מכיר. 

שינוי אמיתי מתחיל מבפנים, גורם למיקוד שליטה פנימי. שינוי בתרבות הארגונית מתחיל בהנהלה הבכירה ומנכ"ל הארגון.

כל עוד HR נתפסת כשחקן יחיד שדואג ליצירת Employee Engagement, לא תיווצר תרבות ארגונית היוצרת מחוברות.

כמי שחוותה תרבות ארגונית מנשירה, תרבות שיצרה עובדי נשמה מנותקים ומתוסכלים, חיפשתי למלא ולהרגיע את נפשי מהשגרה השוחקת המלחיצה.

יום אחד ראיתי מודעה בפייסבוק שהזמינה אותי להתנסות בתאטרון קהילתי לנשים. אלה היו ה-3 שעות הטובות של השבוע. חיכיתי ליום רביעי כמו אוויר לנשימה.

העבודה עם כלי תאטרון עזרה לי לשחרר את האוטומט החושב, דאגות וטרדות היום נעלמו. צחקתי שיחקתי ונהנתי מכול רגע.

המפגש עם בתאטרון פלייבק- (תאטרון סיפור) חידד אצלי את ההבנה שזה מה שאני רוצה לעשות. שנתיים של לימודים מרתקים וכל כך חווייתיים, 

החזירו לי את השמחה, הצחוק והשובבות לחיים.

אני יודעת ומכירה את התחושה של לחיות מסופ"ש לסופ"ש, ואת הניכור והבדידות במקום העבודה ולכן בחרתי לעבוד עם מנהלים.

נעים להכיר, אריאלה דודו ואני מחברת ומכשירה עובדים מנותקים לשחקני נשמה, לעתודה ניהולית בכלי תאטרון.

משנת 2017 מרצה ומנחה תהליכים לפיתוח חווית העובד בארגון, שיפור מיומנויות ניהוליות המקנות כלים לעבודת צוות מיטבית. ניהול דילמות, קונפליקטים, תקשורת פנים ארגונית מפיקת תוצאות.

בפעם הבאה שישאלו אותך על מחוברות ארגונית, מוזמנים לפנות אלי. 

#פיתוח_שחקני_נשמה_בארגון