עולם העבודה המתחדש מדבר על כלכלה של חוויות, מושג שפותח ע"י Pine & Gilmore בספרם:

Experience Economy: Work is Theatre & Every Business a Stage

כלכלת חוויות (experience economy) מדברת על מתן ערך למוצר או לשירות שאותנו אנחנו משווקים. מושג שזלג גם לאופן בו ארגונים יוצרים מחוברות ארגונית.

מערכות היחסים בעולם העבודה עברו מהפך בחמישים השנים האחרונות, במיוחד האופן שבו העבודה תופסת מקום מרכזי בחיינו.

עובדים כבר לא מחפשים עבודה כדי להביא לחם הביתה. הם מחפשים משמעות בעבודתם מעבר לכסף.

ארגונים מצפים מהעובד להיות חדשני, יצירתי, לעמוד ביעדים ובמשימות. עומס שגורם לעובד חוויה כרונית חוסר ודאות ויציבות, אותה העובד חווה כחוסר שקט תמידי המייצרת חרדה.

ארגונים אינם ערים לתהליך שעוברים העובדים. הם אט אט הופכים מנותקים מהארגון, שלא רואה ומעריך אותם ואת עבודתם. הם שקופים עבורו, היות שרק התוצרים הם שחשובים.

ב- 2016 גאלופ פרסם מחקר שרק  13% מהעובדים מרגישים מחוברים למקום העבודה. הם מסבירים את הניתוק בטענה הרווחת שהעובדים אינם מרגישים מחוברים למנהלים שלהם.

כשחושבים על מחוברות ארגונים לעיתים מתייחסים אל העובדים כאל עכברים, הנמצאים במרוץ אחר הסיפוק הבא.

הגישה הרווחת היא ש'תן ביס', בונוסים ויום כייף יגרמו לעובדים להרגיש מחוברים לארגון. בשנים האחרונות, ארגונים שמו דגש על חווית העובד, החיצונית, הרגעית שמתפוגגת עם תום הפעילות במקום לייצר הוויה של Caring.

ארגונים רבים שבויים עדיין במודל ופרדיגמות של עולם העבודה הישן אותו פיתח Frederick Winslow Taylor. מודל שהיה אקטואלי לתקופה בה שלט הכאוס בין העובדים למעסיקים. 

הוא ראה את הארגון כמערכת כלכלית שיש בה אינטרסים, שליטה, מטרות, ותוצאות. 

מודל שיצר סדר ואפשר שליטה בהתנהלות העובדים. עם השנים ניכר כי המודל מייצר תחושות של ניכור, זרות, היות שלמרכיב האנושי לא הייתה חשיבות רבה מעבר להיותו מקדם תפוקות וביצועים.

העובד הוא המשאב העיקרי של הארגון. כל ארגון מצליח רצוי שיימדד על פי מדד שביעות רצון של עובדיו, עד כמה הם שמחים להגיע מקום העבודה, עד כמה הם והספקים יחד עם בעלי המניות מרגישים שותפים בארגון.

ארגונים ידרשו לאמץ את גישת הקפיטליזם הקשוב שאומרת: "לא משנה כמה כסף אתה עושה, אלא איך אתה עושה אותו" (ראג' סיסודה – כנס גלובס)